לפניי בקשה לחייב את העותרת בהפקדת ערובה להוצאות המשיב 5.
1. המדובר בעתירה בה התבקש בית המשפט להורות למשיב 1, משרד הבריאות, להעמיד לדין פלילי את המשיבים 2 - 9 בעבירות על פי פקודת בריאות הציבור (מזון) [נוסח חדש] התשמ"ג-1983, בשילוב עם תקנות בריאות הציבור (מזון) (תוספי תזונה), התשנ"ז-1997. בנוסף התבקש בית המשפט להורות למשרד הבריאות להפעיל סמכויותיו על מנת למנוע מהמשיבים 2 - 9 למכור, לפרסם או לשווק קקטוס הנמכר כתוסף מזון תחת השם המסחרי "הודיה טבע". על פי הנטען בעתירה, העותרת הינה חברה ישראלית, שבעלת השליטה בה הינה חברה אמריקאית, שהינה מהגופים המובילים בשוק תוספי התזונה להרזיה בישראל. נטען כי לחברה פעילות נרחבת ברשת האינטרנט ולה מגוון מוצרים בתחום הדיאטה וההרזיה. לטענת העותרת, היא חשופה מזה כשנה וחצי לתחרות בלתי חוקית מצד המשיבים. כעולה מן העתירה, הקקטוס נמכר על ידי משיבים 2 -3 ומוקד המכירות של הקקטוס מנוהל על ידי משיבה 6. נטען כי חיפוש באינטרנט העלה כי הצמח נמכר גם על ידי משיבים 7 - 9. לטענת העותרת המשיבים כולם, כל אחד בהתאם לתפקידו ב"שרשרת" בין היצרן לצרכן, מפרסמים ו/או מייצרים ו/או משווקים ו/או מפיצים מוצר אשר ייצורו ושיווקו נוגד את הוראות התקנות והפקודה ומהווה עבירה פלילית.
2. לאחר הגשת העתירה ומשנתבקשו תגובות המשיבים לה (החלטה מיום 10.7.2008) הגיש משיב 5 (להלן - המשיב) בקשה לחייב את העותרת להפקיד ערובה להוצאותיו. נטען בבקשה כי העתירה מהווה שימוש פסול של חברה מסחרית בהליך משפטי אליו יש להגיע בידיים נקיות. העותרת, כך נטען, מנסה לסלק את מתחריה מהשוק באמצעות עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, במסווה של דאגה לבריאות הציבור. המשיב טוען כי אינו מעורב בסכסוך העסקי ואין לו כל חלק במריבות בין העותרת למתחריה, אלא הוא בעלים של חברת שליחויות. לדבריו, העותרת מצאה לנכון לגרור אותו למלחמתה, תוך גרימת הוצאות בהליכי סרק נגדו, ללא כל בסיס או עילה. המשיב מוסיף כי העותרת לא ציינה בעתירה את מספר החברה שלה, ואינה מציינת כל כתובת, וכתובת משרדה משמשת כתובת עורך דינה. מניותיה מוחזקות ברובן על ידי חברה זרה מדלוור, שכתובתה אף היא אינה רשומה. המשיב סבור כי בנסיבות אלה עולה חשש כי העותרת לא תוכל לשלם את ההוצאות שייפסקו נגדה משתדחה העתירה. המשיב סבור כי סיכויי העתירה בכל הנוגע אליו הינם נמוכים ביותר, ומוסיף כי העתירה אינה נתמכת כלל בתצהיר.
3. העותרת טוענת בתגובה כי היא חברה הפועלת בישראל מזה מספר שנים, היא בעלת מחזורים שנתיים של מיליוני דולרים ואין כל חשש שלא ניתן יהיה להיפרע ממנה את ההוצאות שיפסקו לטובת המשיב, ככל שיפסקו. כתובתה הרשומה היא במשרדו של בא-כוחה, וכך צוין גם בעתירה. העותרת מוסיפה כי לא היה כל קושי לאתר את מספר החברה שלה, ולמעשה בפועל היה המשיב ספק של העותרת, קיבל ממנה כספים ללא קושי והוא מכיר היטב את כל פרטיה. נטען כי אין כל אינדיקציה ממשית לחשש כלשהו שקיים קושי להיפרע הוצאות מן העותרת. לגבי צירוף המשיב לעתירה, לטענת העותרת המשיב הינו חלק ממערכת שיווק, פרסום והפצה של מוצרים בלתי חוקיים. הוא נטל חלק, ביודעין או בעצימת עיניים, בפעילות בלתי חוקית הכרוכה בהפצת מוצר הקקטוס, ואין הוא צריך להיות פטור מהתוצאות הברורות של מעשיו.
4. הבקשה לחייב בערובה מבוססת על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות) בצירוף תקנה 20ב לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק (התשמ"ד-1984). בעבר הוכרה סמכותו של רשם בית המשפט להורות, מכוח חיקוקים אלה, על הפקדת ערובה במסגרת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 269/01 רסולי נ' בית הדין הרבני האזורי (לא פורסם, 14.2.2001), ודומה כי אף העותרת אינה חולקת על עצם הסמכות לעשות כן. השאלה מתי ראוי להשתמש בסמכות ולחייב עותר לבית המשפט הגבוה לצדק בהפקדת ערובה נבחנת, בעיקרו של דבר, בהתאם למבחנים הנהוגים בהליכים אזרחיים ((בג"ץ 269/01 רסולי נ' בית הדין הרבני האזורי (לא פורסם, 25.3.2001), בשינויים המתחייבים מאופיה המיוחד של עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, בשים לב לכללי הדיון המיוחדים ולזהותם של בעלי הדין.
5. ככלל, הגשת הליך לבית המשפט בערכאה ראשונה אינה כרוכה בהפקדת ערבון (ראו, רע"א 2442/98 מיוחס נ' רוזן, פ"ד נג(3) 145). בית המשפט אינו מורה על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב כדבר שבשגרה, והשימוש בסמכות זו נעשה במשורה. התכלית המרכזית העומדת ביסוד תקנה 519 לתקנות היא להגן על זכותו של הנתבע כי לא ייצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שסיכויי התביעה קלושים (ראו, רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עז' איברהים,פ"ד נח(5) 865). אך כל זאת תוך הקפדה שלא להכביד יתר על המידה על מגישי תביעות ושלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות (ראו רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעילים מתכת בע"מ, פ"ד מד(1)647, 650); ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 35 (ירושלים, התשנ"ט-1999)). במסגרת הפעלת שיקול הדעת מכוח תקנה 519 על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות. יש להגיע לאיזון בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד ה"נגרר" להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, ובין הרצון שלא להטיל מגבלות על המבקש לפנות לבית המשפט כדי לממש את זכויותיו, שיש בהן כדי לסכל את יכולתו להיזקק להליך המשפטי (ראו ע"א 8440/03 כהן נ' לחוביץ' (לא פורסם, 21.7.2004)).
6. כאשר עסקינן בחברה בערבון מוגבל, כמו במקרה הנדון, אף קיימת הוראה מיוחדת בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999. נפסק לעניין זה כי קיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור (רע"א 3274/92 סרוסי נ' י.ע.ף. קידום מכירות בע"מ, פ"ד מז(2) 193). אכן, "בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה שבה התובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות" (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650). אמות מידה אלה יש להחיל, בעיקרו של דבר, גם על עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק.
7. יישומן של אמות מידה אלה על המקרה שלפניי מוביל למסקנה כי יש מקום לחייב את העותרת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב. העותרת היא חברה בערבון מוגבל. נטל השכנוע להראות כי אין מקום להפקדת ערובה מוטל על שכמה. המידע בעניין זה מצוי בראש וראשונה ברשותה. העותרת לא הצביעה בתגובתה לבקשה לפניי על נכסים כלשהם השייכים לה והמצויים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל. היא לא נתנה מענה ממשי לחששותיו של המשיב כי לא יוכל, ולמצער יתקשה מאוד, לגבות את הוצאותיו, אם תידחה העתירה נגדו. היא הדגישה בתגובתה כי מדובר בחברה "פעילה" אך בכך אין כל רבותא. העותרת לא טענה כי יש לה רכוש או כספים וממילא לא הציגה כל אסמכתא בעניין זה ולא הראתה מקור אפשרי לגביית הוצאות. בנסיבות אלה, נראה כי ביום פקודה המשיב אכן יתקשה לגבות הוצאות מן העותרת. יש להעיר, כי בתגובת העותרת לא נטען לחוסר יכולת כלכלית מצידה לעמוד בהפקדת ערובה. הדעת נותנת, כי ל5 הייתה טענה כזו בפיה, הייתה טוענת אותה בפה מלא. אמנם, ייתכן שחיוב בהפקדת ערובה פוגע בקניין העותרת. עם זאת, במסגרת האיזון הכולל, יש להתחשב גם בפגיעה האפשרית בקניינו של המשיב, אשר יתקשה לגבות הוצאותיו כעולה מנסיבות המקרה.
8. לכך יש להוסיף כי מעיון בעתירה נראה, על פני הדברים, כי סיכוייה של העתירה נגד המשיב להתקבל נמוכים. דומה כי העתירה בכללותה פגומה, באשר העובדות הנטענות בה אינן נתמכות בתצהיר, חרף הוראתה של תקנה 4 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984 (ראו, בג"ץ 3664/92 ביגר נ' עשתאל, פ"ד מז(1) 244). במצב דברים זה ספק אם העתירה, הנסמכת כולה על מובאות מן האינטרנט, ראויה לבוא בשערי בית המשפט (ראו, בג"ץ 3812/01 פויסטרו נ' עיריית בת-ים (לא פורסם, 13.9.2001). יתרה מכך, ככל שהעתירה נוגעת למשיב, התשתית העובדתית הנטענת בה רעועה ביותר. למעשה, אין בעתירה שום התייחסות פרטנית למשיב זה, ולא נאמר דבר על חלקו ב"שרשרת" השיווק של צמח ההודיה. על כן גם בהנחה שיש ממש בעתירה נגד מי מן המשיבים האחרים, עניין שאיני מחווה דעה לגביו, ספק רב אם העתירה מגלה עילה בנוגע למשיב. במצב דברים זה, לא זו בלבד שלא נסתרה החזקה שיש לחייב את העותרת במתן ערובה, אלא הכף נוטה בבירור לעבר השימוש בסמכות האמורה.
9. אשר לגובה הערובה, בשים לב לטיב ההליך ולהיקפו, ולפסיקת ההוצאות המקובלת בהליכים מן הסוג הנדון, נחה דעתי כי ניתן להסתפק בערובה בסך 10,000 ש"ח. דומה כי סכום זה אינו מטיל על העותרת מעמסה כספית שעלולה לסכל את עצם בירור העתירה, והוא מאזן בין זכות הקניין וזכות הגישה לערכאות של העותרת לבין זכויות המשיב ומבטיח בצורה סבירה את הוצאותיו. מעיון בעתירה נראה, על פני הדברים, כי בירורה אינו אמור להיות הליך ארוך ומורכב, ולכן גם לא יקר במיוחד.
סיכומו של דבר, הבקשה מתקבלת. העותרת תפקיד בקופת בית המשפט ערובה בסכום של 10,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית צמודת מדד אשר אינה מוגבלת בזמן להבטחת הוצאות משיב 5, וזאת תוך 21 ימים מעת המצאת החלטה זו.
ניתנה היום, ב' אלול תשס"ח (2.9.2008).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. כש
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il